|
העברת הזכויות על פסטיבל שאקטי לידיים נשיות -
חוויות של המשתתפים בתהליך המרפא והמעצים, ספטמבר 2007:
שאקטי... איזה דרך עברנו ביחד עד שמצאת את דרכך העצמאית.
בשנת 1998 ניסיתי לעניין בך את כל חברותי המפיקות אבל הן דחו כאחת את הרעיון לפסטיבל מגדרי.
אחר כך ב- 2002 שלפתי אותך ממחסן הרעיונות הלא מנוצלים שלי, כשהקמנו את "אשרם במדבר" וחיפשנו פסטיבלי נישה.
הגישה שלי אלייך, כך שיקפו לי בהתחלה, הייתה תמיד מעט התנצלותית. במהלך פסטיבלי שאקטי הראשונים, פיתחתי תורה
הטוענת שגבר לא יהיה גבר עד שיהיה לגמרי אישה. קראתי לזה "להיכנע לנשיות" וברוח זו בפסטיבלי שאקטי הראשונים,
הגברים, השיוואים, נתנו לנשים שירות של ניקיונות, בישול, מתחם ילדים - בעוד הם ישנים בוואדי. בשאקטי 4 כבר ויתרנו על זה.
זה לא היה מוצלח. לאט לאט הבנו שאתן לא צריכות אותנו, ויצאנו כמעט לגמרי מהפריים.
עד לשאקטי 5 גם אני כבר הרגשתי מיותר. מה גבר מפיק פסטיבל נשים? מה מעצים בזה?
"הרי אין מישהי שתיקח על עצמה את ההשקעה הכספית והסיכון שיש בפסטיבלים" כך הסברתי את זה לעצמי...
אבל הנה, אחרי שאקטי 6 זה קורה - קבוצה של שאקטיות עוצמתיות הסכימה להתחייב להמשיך את השרשרת, ולשחרר אותי
מהפרויקט שמלווה אותי כמעט עשר שנים.
אני מברך אתכן - איילה, נירית, תמר, מרינה - לדרך צלחה. שתפיצו את החכמה הנשית, תעצימו זו את זו ואת כל המעגלים
סביבכן בריפוי, בריאה ויצירה, ושתוך כדי תעשו הרבה כסף. אמן.
רפיק קמחי , יוזם פסטיבל שאקטי, מפיק ומשקיע לשעבר
לפני שנה וחצי, כשהתחלתי את עבודתי בהפקה של שאקטי 5, שאל אותי רפיק באחת ההזדמנויות אם אני רוצה להשקיע
כסף בפסטיבל. בלי לחשוב פעמיים אמרתי לו "אין מצב, אין לי גרוש על התחת"... ובאמת אז זה ממש לא התאים. לא הכרתי
את הפסטיבל על כל רבדיו, והרגשתי שזה לא לעניין לשים כסף שאין לי על משהו שאני לא באמת מחויבת אליו. אבל תוך כדי העבודה
באותה הפקה התאהבתי בשאקטי לחלוטין... נשביתי בקסם שלה, והשקעתי את הנשמה בחדוות יצירה אמיתית. הרגשתי שאני עושה
משהו בעל משמעות והשפעה רחבה בתחום שמאוד קרוב ללבי, וזה נתן לי כוחות לעבוד במרץ על אף שהייתי אז עם תינוק לבד בבית,
ושעות שינה היו מצרך נדיר ויקר למדי בעולמי...
בסיכום הפסטיבל הרגשתי לגמרי מוכנה למלא תפקיד גדול יותר בשאקטי, ואף להשקיע כסף ביצירתה.
בשאקטי 6 התגבשה קבוצה של נשים שבאמת מסוגלות להתחייב לשאקטי, וכן להחזיק ולנהל את ההפקה על כל חלקיה. בשלב זה
היה כבר ברור לחלוטין לכולם שהגיע הזמן להעביר את שאקטי באופן מלא לידיים נשיות. כולנו יחד וכל אחת לחוד עברנו תהליך של
הבשלה ודיוק בנוגע למהלך רכישת הזכויות על הפסטיבל. בסופו של התהליך התכנסנו ארבעת נשות השאקטי ביער בבית אורן בשעת
השקיעה, וערכנו טקס של שחרור פחדים והתמרתם לאמונה בחזון, ולבחירה להיות במקום עוצמתי ומוביל. לאחר שנתנו לעצמנו את
ברכת הדרך, חתמנו על הסכם הרכישה בתחושת חגיגיות ושמחה גדולה. מבחינתי האישית הצעד הזה מהווה הצהרה ברורה - שאני
מאמינה באמונה שלמה בכוחי, בכוחן של שותפותי לדרך, ובכוחה של שאקטי להיות עבורנו ועבור עוד נשים רבות מקור של שפע,
הצלחה, צמיחה והעצמה.
תמר ענבר, מנהלת תוכן ומנחות של הפסטיבל
ביום שנפגשנו עם רפיק לטקס ההעברה של שאקטי לידיים ולב נשיות, הייתי בטוחה שאני אתרגש. אני כזאת, רגשנית. הכל מרגש אותי:
פרפרים, פרחים, אנשים, ומה לא. ובטח שאני אתרגש אחרי שהזימון ששלחתי ליקום להפיק פסטיבל נשים, לפני חצי שנה, לא רק שקרם
עור וגידים בכך שהשתתפתי בהפקת פסטיבל שאקטי 6 בקיץ, אלא שכעת קיבלתי מתנה גדולה הרבה יותר. ניתנה לי הזכות להיות
אחת מארבעת
הנשים שרוכשות את שאקטי מרפיק ובעצם מעבירות את שאקטי לידיים ולב נשיות. אז בטח שאני מתרגשת, המון. אבל שום דבר
שחשבתי עליו לא הכין אותי לחוויה העצומה שחוויתי ביום ההולדת הנשי הראשון של שאקטי. קמתי בבוקר שבת עם אלפי פרפרים
שרקדו לי בבטן ומסביבי. אלפי פרפרי אור וחופש שכמו באו ללות אותי בטקס החשוב הזה של היציאה לעצמאות נשית. פתאום הבנתי
שזו לא רק אני - מרינה ול"ך, שחווה את המעבר הזה, שעושה את הצעד הזה. הרגשתי שהבטן נפערת לי למנהרה אינסופית שנעה
אחורה וקדימה, שמאלה וימינה, בציר הזמן והמרחב. שכל ההוויה הנשית – אני/אנחנו, היום, אז ותמיד - מגיעה לצומת חשובה
שהייתי/היינו בה בעבר, ובצומת הזוהסקתי/הסקנו מסקנה מוטעית, מסקנה ששינתה את כל החיים שלי/שלנו מאז ועד עולם.
ושעכשיו יש לי/לנו הזדמנות לשנות את המסקנה הזו ובכך לשנות את כל החיים שהיו ויהיו לי/לנו אי פעם.
הרגשתי כמו קליק פנימי. כאילו שמשהו חזר למקומו הטבעי.
מרינה ול"ך, מנהלת שיווק וכספים של הפסטיבל
אחרי חמש שנים בהן עסקתי בפסטיבל שאקטי בתפקידים שונים בהפקה וכמשקיעה, הנה הגיע שלב חדש, שלב ההתבגרות, שלב
העצמאות. אחרי שאקטי 6 זה הפך להיות נהיר וברור כאור השמש - זהו זה, עלי להיפרד משותפי לדרך רפיק ומהעולם הגברי בכדי
לקחת את האחריות לידי. איני יכולה יותר לגדול ולהעצים אותי ואת שאקטי, כפסטיבל ריפוי והעצמה נשית, כשאני במידה מסוימת
מטילה את האחריות והשליטה על הגברי. מרגע הבהירות, החיים הקסומים בדיוקם המופלא, רקמו תוכנית ושלחו אלי עוד שלוש נשים
יפות, עוצמתיות, ואמיצות שרוצות להיות שותפות להתבגרות הזאת יחד איתי, יחד עם הנשיות כולה. כך עברנו בשער לעולם חדש,
שבט נשים גם יחד, ארבע נשים, ארבעה יסודות, ארבע רוחות שמיים. מבנה יציב ובריא שמשלים אותי, שמעניק לי את הכוח
הפנימי לקחת את מלוא האחריות על שאקטי. לפני מעמד הרכישה ערכנו טקס מעבר (כנציגות הנשיות והנשים, כנציגות של שאקטי -
אלת כל האלות), הכרזנו שאנו משחררות מתוכנו את החלקים של "נשיות תלותית, וקורבנית", ועוברות לתוך מציאות פנימית וחיצונית
של נשיות "בריאה עוצמתית ושלמה".
כך מתחולל ריפוי והעצמה נשית אמיתית, מהפנים אל החוץ, מתוכי להפקה, ומתוך ההפקה לכל השאקטיות ומהן לכל הנשים בעולם.
הנפרדות מהגברים אינה שלב סופי, אלא שלב ביניים הכרחי למען גיבוש וביטוי העוצמה הנשית, האיחוד המחודש, בהמשך....
איילה מנץ, מנהלת ההפקה של הפסטיבל
ארבע נשים בבית אורן. כל אחת מביאה אביזר מקודש לסמל את השאקטי. כל אחת מייצגת כיוון אחר, מזמינה אנרגיות של ברכה.
אנחנו מצהירות על בחירתנו לשאת את השאקטי מכאן והלאה, על מחויבותנו לנשים, להתפתחות ולהעצמה.
אני מסתכלת בשותפותיי ואוהבת כל אחת מהן ומלאה פליאה והודיה על הדיוק של הרוח הגדולה.
בהמשך בטקס מקודש אנחנו עוברות בשער- אל העוצמה שלנו, אל המקום בו אנחנו יכולות להיות גאות במי שאנחנו ולברוא יחד חגיגה
משמחת. בשלב הזה מגיע רפיק ונערך טקס חגיגי של חתימות וברכות. מכאן מתכווננות לשאקטי חורף. בריאה חדשה.
סדנה פסטיבלית שלוקחת את הנשים מהסיפור האישי אל הצהרת העצמיות המופלאה שלהן ומעבר הגשרים שלהן, אל החיים.
אנחנו מדמיינות את הפסטיבל, מתרגשות מהיש שנברא כבר ומחכות בהתרגשות. מסיימות את המעבר בשתייה משותפת של יין שכל
אחת ברכה עליו. התרגשות עצומה. התכוונות מדוייקת להעצמה נשית, לפתיחה, לברכה. הודיה עצומה על מעבר שאקטי לידיים נשיות,
על נכונותינו לקחת אחריות, בלי להיבהל. אנחנו ארבע נשים גאות, מאושרות, צועדות במסע ההתפתחות. ארבע נשים ולא רק, כי ייחוד
הפסטיבל שלנו הוא בהיותו של הנשים באשר הן, אחוז על ידי המנחות המופלאות, מקיים דיאלוג עם הנשים, שלאחר כל פסטיבל הופכות
לחלק מהמשפחה שלנו, משפחת השאקטי.
מחכה בהתרגשות למפגש המחודש בקרוב מאוד. ימים יפים שיהיו לכולנו ושנשא את עוצמתינו בגאון. חיבוק אישי לכל אחת.
נירית שפירא, מנהלת חזון ותוכן ודוברת הפסטיבל
באחד מהימים פגשו אותי נשות השאקטי בבית אורן, סיפרו לי שרפיק מוכן למכור להן את הזכויות על הפסטיבל, וביקשו עצה -
כיצד להגשים את העברת שאקטי לידיים נשיות בצורה הנכונה ביותר. הזמנתי אותן למסע שמאני ביער, בכדי לקבל בהירות
בעניין. התחלנו בהליכה לכיוון מערב, המסמל את החיבור לידע הפנימי, והתיישבנו במעגל בו ייצגו ארבעתן את ארבע רוחות השמיים:
רוח הדרום קיבלה את תנאי המכירה של רפיק כפי שהם; רוח המערב הצהירה שתקנה את המותג בשמחה; רוח הצפון הרגישה
ששאקטי שייכת לנשים שהזינו אותה במשך שנים של יצירה משותפת, וסירבה לקנות אותה בכסף; רוח המזרח הרגישה שכולן צודקות...
אך סוגיית הרכישה בכסף פחות מהותית עבורה מהעשייה עצמה.
פרפר לבן חג סביבנו. הבנתי שעלינו לנוע מה"זחל"- שלב עיבוד הנתונים, לעבר ה"גולם"- שלב הכניסה פנימה. יצאנו למסע אישי בשטח
להתבונן בשתי שאלות: מהו פסטיבל שאקטי עבורי, ומה אני מוכנה ויכולה לתת בתמורה? ענפים, אצטרובלים, בלוטים, פחיות, נרות...
כל אחת מצאה בדרכה סימנים ששיקפו עבורה מסר ותשובה.
בסוף המסע הרגשתי כמו אמא שמלווה את בנותיה לחתונה. ידעתי ש"שאקטי" עוברת לידיים הכי טובות ונכונות, וחיכיתי בסבלנות
להבשלה, לריפוי וללידת הפרפר.
לבסוף יצאה לעולם הבשורה על קניית הזכויות על שאקטי. שמחתי מאוד כמובן, אך גם הצטערתי שהמסע המשמעותי שעברנו יחד
לא פורסם ברבים...הזמנתי את עצמי למסע ביער כדי לקבל בהירות לגבי מצב זה, ותוך כדי התהליך עלה בתוכי זכרון ישן...
הורי היו אנשים עניים, וכל רכושם היה שתי פרות. בהיותי בת 7 חלו הפרות ומתו, והורי ביקשו מדודי העשירים הלוואה לקניית פרות
חדשות. הדודים היו חשוכי ילדים ואהבו אותי מאוד. הם הסכימו לתת להורי את הכסף במתנה, ובתמורה רצו שאעבור לגור בביתם.
אמי הגאה התנגדה בתוקף: "אני לא מוכרת את הבת שלי תמורת שתי פרות!" אני דווקא השתוקקתי "להימכר", לצאת ממצוקת העוני
ולהיות מוקפת באהבתם של הדודים, אך אותי איש לא שאל... הרגשתי שאמי לא הסכימה לעסקה מכיוון שהמחיר של שתי פרות בלבד
עבור בתה היה מתחת לכבודה, ולא מכיוון שהייתי חשובה לה באמת, ולקח לי שנים לסלוח לה על כך. הזכרון הנשכח שעלה גרם לי
להבין מדוע הסיפור של רכישת שאקטי נוגע אצלי בנקודה רגישה, ומדוע כיוונה הרוח הגדולה את נשות השאקטי דווקא אלי במסען.
... בהמשך התפוגגו תמונות העבר, ואז הופיעה מולי יישות נשית וקסומה שכינתה את עצמה "שאקטי". היא אמרה לי שהעובדה שנשות
שאקטי לא שיתפו את העולם בפרטי התהליך שעברו, נובעת מהשפעות המודל הגברי הישן, בו שולטים חווית הנפרדות, הצורך בפרטיות והפחד להפגע. אולם המודל הנשי החדש, מלמד אותנו שגדילה אמיתית קורית כשפועלים מתוך עקרונות האחדות והשיתוף. נשות
השאקטי בחרו להיות במקום ייצוגי, ואם ישתפו את הקהל הרחב בתהליך שעברו, ההבנות והריפוי יוכלו להיות מנת חלקן של נשים רבות.
אני מודה על הבמה שניתנה לי כאן להעביר מסר זה. בפרסום הדברים בוחרות נשות השאקטי לשמש דוגמה של אומץ, חכמה, אהבה
ואור, ואני שמחה בכך וגאה לקחת חלק בפסטיבל.
ציפור אש-הרון (שוסטר), אשת רפואה ומנחת מסעות שמאניים בפסטיבל
|
